החלטה בתיק בש"א 001455/03

אלו הן בקשות מקדמיות, האחת טענת מעשה בית דין (בש"א 1456/03).

השניה, לפסילת תצהיר או לחילופין להורות על מחיקת קטעים הימנו (בש"א 1455/03).

תמצית העובדות הצריכות לדיון פורטו מזה כבר בבש"א 3214/02 בתיק זה (פורסם במיסים טז/2 ה-181) על ידי כב' השופטת ב. אופיר-תום כדלהלן:

"במועד כלשהו במהלך שנת 1997 הגישו המבקשים, יורשי המנוח אורי מקוב ז"ל, דוחות מתקנים למשיב, לשנות המס החל משנת 1983, בהם דרשו החזרי מס ששילם המנוח למשיב בכל השנים מאז. את בקשת התיקון ביססו המבקשים על אישור רטרואקטיבי של ועדה רפואית שנתקבל אצלם באותה שנה, ואשר על פיו נקבעה למנוח נכות לצורך קבלת פטור ממס לפי סעיף 9(5) לפקודה, החל משנת 1983.

המשיב סרב לקבל הדוחות המתקנים לשנים 1983-1988 (להלן - השנים שבדיון) בטענת התישנות. יתר הדוחות המתקנים נתקבלו על ידו, וההחזר המבוקש בוצע על פיהם.

בקשת המבקשים להאריך המועד להגשת השגותיהם על שומות הנישום לשנים שבדיון, כמו בקשתם הנגזרת, לפתוח שומות אלה לפי סעיף 147 לפקודה, נדחו על ידי המשיב. על כך עתרו המבקשים, לבג"צ שהורה בפסק דין שניתן בהסכמה ביום 27.7.98 (להלן - החלטת הבג"צ) להאריך להם המועד להגשת השגתם זו, בתוך פרק זמן קצוב.

השגה זו שאכן הגישו המבקשים למשיב ביום 3.8.98, נדחתה על ידו גם היא. בהודעה ששיגר אל ב"כ המבקשים ביום 3.2.99, שכותרתה, "אורי מקוב ז"ל ת.ז. 005421656 - דחיית ההשגות לשנים 1983-1988" ... פירט המשיב שורה ארוכה של נימוקים אשר עמדו בבסיס החלטתו זו לדחיית ההשגה (להלן - החלטת המשיב מיום 3.2.99). בסיפא לה, הודיע המשיב לב"כ המבקשים כדילהלן:

"לסיכום, שומות המס של המנוח עומדות בעינן, כיוון שהשומות מאשרות את הדוחות שהגיש המנוח, ומכאן שחבות המס היא כפי שעולה מן הדוחות, ללא שינוי. המס ששולם הוא המס המגיע על פי הדוחות, ואין להחזירו כולו או מקצתו" (סעיף 14 להודעה).

החלטה זו של המשיב, בה חזר ודחה את הדוחות המתוקנים ואת הפטור הנדרש בהם, היא הניצבת בבסיס ערעורם זה של המבקשים..."

אף את תימצות טענתם של המבקשים בערעור נשוא תיק זה, הביאה כב' השופטת ואביאם בלשונה:

"אף שהם מודעים לעובדה ששאלת הפטור ושאלת חלותו הרטרואקטיבית, כבר נדונה והוכרעה זה לא מכבר בבית המשפט העליון בערעורים שאוחדו לצורך דיון בסוגיה זו, בהם, עמ"ה 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' דניאל שחר וערעורים אחרים (ר', מסים טז/1, ה-57) (להלן - הילכת שחר) סבורים הם, כי אין הם כפופים להלכה זו אשר אינה מתישבת עם עמדתם העקרונית בתיק. כך לשיטתם, עקב פתיחת שומותיו של המנוח במסגרת עתירתם לבג"צ".

המחלוקת הינה האם כפופים המבקשים להלכת שחר או שמא הוחרגו הימנה עקב החלטת בג"צ 2331/97 אשר נוכח חשיבותה להליך דנן אביאה כלשונה:

"בא כוח המשיב הצהיר בפנינו כי המשיב מסכים להארכת המועד להגשת השגה, כמבוקש בראשה הראשון של העתירה, ובלבד שההשגה תוגש תוך שלושים ימים מהיום (ימי הפגרה במניין). בא-כוח העותרים הודיענו כי הסכמה זו מספקת את העותרים החוזרים בהם לעת הזאת מראשה השני של העתירה. משרשמנו לפנינו תוכן ההסכמה הננו מוחקים את העתירה ללא צו להוצאות".

ובראשה הראשון של העתירה ביקשו המערערים כך: "ליתן צו על תנאי המורה למשיב להאריך את המועד להגשת השגה על שומות המנוח אורי מקוב, לשנים 1983-1988, כפי שעולה מסמכותו על פי סעיף 150 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961" (נספח ב'  להודעה המפרשת את נימוקי הערעור).

עקב קביעתו של פקיד השומה דלעיל ראו המבקשים לעתור לבג"צ בשנית בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט "לכוף על המשיב לציית לפסק דין" (נספח ח' להודעה המפשרת את נימוקי הערעור). בבקשה זו העלו כי החלטת המשיב בהשגה מהווה התעלמות בוטה מפסק דינו של בג"צ שניתן מזה כבר.  בעקבות דיון ניתנה החלטה בזו הלשון: "המבקשים בקשו למחוק את הבקשה, והיא נמחקת בזה". (נספח ח4 להודעה המפרשת את נימוקי הערעור).

משכך, ולנוכח הגשת תצהירו של מר ליאון פרחי, פקיד שומה ת"א 4, מטעם המשיב, הוגשו בקשות אלו.

טענות הצדדים

טוענים המבקשים כי החלטת בג"צ, לפיה הסכים המשיב להארכת המועד להגשת השגה משמעה כי מנוע המשיב להעלות טענת התיישנות בעניינם. לדידם ניתן פסק דין בבג"צ המאפשר להם, בהסכמת המשיב, להגיש השגה במועד הקבוע שם, ומשעמדו במועד זה, אינו יכול המשיב להשיבם ריקם באותן טענות אשר הועלו מזה כבר בכתבי הטענות לפני בג"צ.  משכך ביקשו המבקשים לפסול על הסף את תצהירו של מר ליאון פרחי, מטעם המשיב בשל מעשה בית דין ובשל אי הרלוונטיות של התצהיר לדיון בתיק. לחילופין, כאמור, נתבקש בית המשפט לפסול אמרות מהתצהיר בו לכאורה נטענו טיעונים משפטיים ופרשנויות לפסק דינו של בג"צ ובשל כך אין עומד התצהיר בתקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

זאת ועוד, טוענים המערערים כי פרשנותו של ההסכם בין הצדדים בבג"צ, אשר ניתן לו תוקף של פס"ד הינו ברור בלשנו בהפנותו ל"ראשה הראשון של העתירה", וכי למשיב היה ברור כי בהסכמה זו ניתנה האות לפתיחת השומות ואין ביכולתו לסור מהסכמה זו.  משפסק הדין-ההסכם בין הצדדים כה ברור הרי שאין להיזקק לטענות אשר אינן עולות בקנה אחד עם פסק הדין, ובייחוד אין להעלות כנגד אותו הסכם בג"צ טענות אלא באמצעות ראיות שבכתב.  לבסוף טוענים המערערים כי קבלת גישת המשיב, הרי שמחזירה את מצב הדברים לעידן טרם נקיטת העתירה לבג"צ, ופוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם כשהם מותרים ללא סעד. התנהגותו של המשיב בכגון דא גובלת בחוסר תום לב לטענת המערערים.